| |


בס"ד, יום שלישי ל' באב תשע"ז  22.8.2017
דף הבית מידע למשפחת הנפטר  דינים ומנהגים  הנצחה וזיכרון  בתי עלמין  אודות חברה קדישא ת"א - יפו 
קצת היסטוריה...
אודות חברה קדישא ת"א - יפו
קמחא דפסחא
מועד לכל חי - ביטאון הח"ק
ישובים שבתחום טיפול חברה קדישא
חברי הנהלה ובעלי תפקידים
שירותי החברה קדישא
מוקדי שירות
פניות ציבור
מכרזים
בית העלמין הדרום (חולון - בת ים)
בית העלמין טרומפלדור
בית העלמין העתיק ביפו
בית העלמין ירקון
בית העלמין נחלת יצחק
בית העלמין קרית שאול
חיפוש נפטרים
מועדי הלוויות
יושבים שבעה - ניחום אבלים
נפטרים שמועד אזכרתם חל היום
אישים
עולמות שחרבו - קהילות בשואה
גדולי ישראל
חללי צה"ל והמחתרות
נפגעי פעולות איבה
תפילות (לפי עדות)
תפילות בבית העלמין לפי שם הנפטר
תהילים ומשניות לפי שם הנפטר
הלכות ומנהגי אבלות
חישוב תאריכי אבלות
שאלות ותשובות (שאל את הרב)
מוקדי שירות
הליך סידור הלוויה והקבורה
רכישת מקומות
יצירת מודעת אבל / אזכרה
הקמת מצבה
פסוקים למצבה
סוגי קבורה
אינדקס נותני שירות
דף הבית > דינים ומנהגים > תפילות (לפי עדות) > משניות
תהילים ומשניות לפי שם הנפטר
שם הנפטר
 
* נא להכניס את השם הפרטי כפי שנקרא ע"י ההורים בברית




האות: א   מסכת: פיאה   פרק: א  
א,א אלו דברים שאין להם שיעור--הפיאה, והביכורים, והריאיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. ואלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא--כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם.

א,ב אין פוחתין לפיאה משישים, אף על פי שאמרו אין לפיאה שיעור: הכול לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי הענווה.

א,ג נותנין פיאה מתחילת השדה ומאמצעה. רבי שמעון אומר, ובלבד שייתן בסוף כשיעור. רבי יהודה אומר, אם שייר קלח אחד, סומך לו משום פיאה; ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר.

א,ד כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכנסו לקיום--חייב בפיאה. התבואה והקטנייות, בכלל הזה.

א,ה ובאילן--האוג והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרימונים והזיתים והתמרים, חייבין בפיאה.

א,ו לעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות, עד שימרח. ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות, עד שימרח. ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות, עד שימרח. ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות, עד שימרח, דברי רבי עקיבה. כוהן ולוי שלקחו את הגורן--המעשרות שלהם, ופטורין עד שימרחו. המקדיש והפודה--חייב במעשרות, עד שימרח הגזבר.

 
האות: ב   מסכת: פיאה   פרק: ו  
ו,א בית שמאי אומרים, הפקר לעניים, הפקר; ובית הלל אומרים, אינו הפקר, עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה. כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעת קבין ושכחו--בית שמאי אומרים, אינו שכחה; ובית הלל אומרים, שכחה.

ו,ב העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש, ולבקר ולכלים, ושכחו--בית שמאי אומרים, אינו שכחה; ובית הלל אומרים, שכחה.

ו,ג ראשי השורות, העומר שכנגדו מוכיח. העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, ושכחו--מודים שאינו שכחה.

ו,ד ואלו הן ראשי השורות: שניים שהתחילו מאמצע השורה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהם ולאחריהם--שלפניהן, שכחה; ושלאחריהן, אינו שכחה. היחיד שהתחיל מראש השורה, ושכח לפניו ולאחריו--שלפניו, אינו שכחה; ושלאחריו--שכחה, שהוא בבל תשוב. זה הכלל--כל שהוא בל תשוב, שכחה; וכל שאינו בל תשוב, אינו שכחה.

ו,ה שני עומרים, שכחה; ושלושה, אינן שכחה. שני ציבורי זיתים והחרובין, שכחה; ושלושה, אינן שכחה. שני חוצני פשתן, שכחה; ושלושה, אינן שכחה. שני גרגרים, פרט; ושלושה, אינן פרט. שני שיבולים, לקט; ושלושה, אינן לקט. אלו כדברי בית הלל; ובכולן בית שמאי אומרים, שלושה לעניים, וארבעה לבעל הבית.

ו,ו העומר שיש בו סאתיים, ושכחו--אינו שכחה. שני עומרים ובהן סאתיים--רבן גמליאל אומר, לבעל הבית; וחכמים אומרים, לעניים. אמר רבן גמליאל, וכי מרוב העומרים יפה כוח של בעל הבית, או הורע כוח. אמרו לו, יפה כוח. אמר להם, מה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתיים ושכחו, אינו שכחה; שני עומרים ובהן סאתיים, אינו דין שלא יהו שכחה. אמרו לו, לא; אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש, תאמר בשני עומרים שהן ככריכות.

ו,ז קמה שיש בה סאתיים, ושכחה--אינה שכחה. אין בה סאתיים, אבל ראויה היא לעשות סאתיים--אפילו היא של טופח, רואין אותה כאילו היא ענווה של שעורים.

ו,ח קמה מצלת את העומר, ואת הקמה; והעומר אינו מציל לא את העומר, ולא את הקמה. איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר--כל שאינו שכחה, אפילו קלח אחד.

ו,ט סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה, וכן באילן, והשום, והבצלים--אינן מצטרפין. רבי יוסי אומר, אם באת רשות לעני באמצע, אינן מצטרפין; ואם לאו, הרי אלו מצטרפין.

ו,י תבואה שנתנה לשחת או לאלומה, וכן באגידי השום, ואגודות השום והבצלים--אין להם שכחה. כל הטמונים בארץ, כגון הלוף והשום והבצלים--רבי יהודה אומר, אין להם שכחה; וחכמים אומרים, יש להם שכחה.

ו,יא הקוצר בלילה, והמעמר, והסומה--יש לו שכחה. אם היה מתכוון ליטול את הגס הגס, אין לו שכחה. ואם אמר, הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול--יש לו שכחה.

 
האות: ג   מסכת: חולין   פרק: ז  
ז,א גיד הנשה--נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין. נוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל; ואינו נוהג בעוף, מפני שאין לו כף. ונוהג בשליל; רבי יהודה אומר, אינו נוהג בשליל. וחלבו מותר. ואין הטבחים נאמנין על גיד הנשה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, נאמנין עליו ועל החלב.

ז,ב שולח אדם לנוכרי ירך שגיד הנשה בתוכה, מפני שמקומו ניכר. הנוטל גיד הנשה, צריך שייטול את כולו; רבי יהודה אומר, כדי שיקיים בו מצות נטילה.

ז,ג האוכל מגיד הנשה כזית, סופג את הארבעים; אכלו ואין בו כזית, חייב. אכל מזה כזית, ומזה כזית--סופג שמונים; רבי יהודה אומר, אינו סופג אלא ארבעים.

ז,ד ירך שנתבשל בה גיד הנשה--אם יש בו בנותן טעם, הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה, כבשר בלפת.

ז,ה גיד הנשה שנתבשל עם הגידים--בזמן שהוא מכירו, בנותן טעם; ואם אינו מכירו, כולם אסורין. והרוטב, בנותן טעם. וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות--בזמן שהוא מכירן, בנותן טעם; ואם אינו מכירן, כולם אסורות. והרוטב בנותן טעם.

ז,ו נוהג בטהורה, ואינו נוהג בטמאה; רבי יהודה אומר, אף בטמאה. אמר רבי יהודה, והלוא על בני יעקוב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להם; אמרו לו, מסיניי נאסר, אלא שנכתב במקומו.

 
האות: ד   מסכת: סנהדרין   פרק: א  
א,א דיני ממונות, בשלושה; גזילות וחבלות, בשלושה. נזק וחצי נזק, תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה, האונס והמפתה והמוציא שם רע--בשלושה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, המוציא שם רע--בעשרים ושלושה, מפני שיש בו דיני נפשות.

א,ב מכות, בשלושה. עיבור החודש, בשלושה; עיבור השנה, בשלושה, דברי רבי מאיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בשלושה מתחילין, בחמישה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה; ואם גמרו בשלושה, מעוברת.

א,ג סמיכת זקנים ועריפת העגלה, בשלושה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, בחמישה. חליצה ומיאונין, בשלושה. ההקדשות, בשלושה. נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין, בשלושה. הערכים המיטלטלים, בשלושה; רבי יהודה אומר, ואחד מהן כוהן. ובקרקעות, תשעה וכוהן; ואדם, כיוצא בהן.

א,ד דיני נפשות, בעשרים ושלושה. והרובע והנרבע, בעשרים ושלושה--שנאמר "והרגת את האישה, ואת הבהמה" (ויקרא כ,טז), ואומר "ואת הבהמה, תהרוגו" (ויקרא כ,טו). שור הנסקל, בעשרים ושלושה--שנאמר "השור, ייסקל, וגם בעליו, יומת" (שמות כא,כט), כמיתת הבעלים כן מיתת השור. הארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש--מיתתן בעשרים ושלושה; רבי אליעזר אומר, כל הקודם להורגן, זכה; רבי עקיבה אומר, מיתתן בעשרים ושלושה.

א,ה אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כוהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד. אין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין סנהדריות לשבטים, אלא בבית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר הנידחת, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד; ואין עושין עיר הנידחת בספר, ולא שלוש עיר הנידחת, אבל עושין אחת או שתיים.

א,ו סנהדרי גדולה הייתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלושה. מניין לגדולה שהיא של שבעים ואחד: שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא,טז), ומשה על גביהן--הרי שבעים ואחד; רבי יהודה אומר, שבעים. ומניין לקטנה שהיא של עשרים ושלושה: שנאמר "ושפטו, העדה . . . והצילו העדה" (במדבר לה,כד-כה), עדה שופטת ועדה מצלת--הרי עשרים. ומניין לעדה שהיא עשרה--שנאמר "עד מתיי, לעדה הרעה" (במדבר יד,כז), יצאו יהושוע וכלב. ומניין להביא עוד שלושה, ממשמע שנאמר "לא תהיה אחרי רבים, לרעות" (שמות כג,ב): שומע אני שאומר היה עימהם לטובה, אם כן למה נאמר "אחרי רבים--להטות" (שם)--לא כהטותך לטובה, הטותך לרעה; הטותך לטובה על פי אחד, ולרעה על פי שניים. אין בית דין שקול, מוסיף עליהם עוד אחד--הרי עשרים ושלושה. וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים; רבי נחמיה אומר, מאתיים ושלושים, כדי שרי עשרות.

 
האות: ה   מסכת: ברכות   פרק: ב  
ב,א היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא--אם כיוון את ליבו, יצא; ואם לאו, לא יצא. ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

ב,ב אלו הן בין הפרקים--בין ברכה ראשונה לשנייה, ובין שנייה ל"שמע" (דברים ו,ד), ובין "שמע" ל"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג), בין "והיה, אם שמוע" ל"ויאמר" (במדבר טו,לז), בין "ויאמר" לאמת ויציב. רבי יהודה אומר, בין "ויאמר" לאמת ויציב לא יפסיק. אמר רבי יהושוע בן קורחה, למה קדמה "שמע" ל"והיה, אם שמוע"--אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות; "והיה, אם שמוע" ל"ויאמר"--ש"והיה, אם שמוע" נוהג ביום ובלילה, ו"ויאמר" אינו נוהג אלא ביום.

ב,ג הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו, יצא; רבי יוסי אומר, לא יצא. קרא ולא דיקדק באותותיה, רבי יוסי אומר, יצא; רבי יהודה אומר, לא יצא. הקורא למפרע, לא יצא. קרא וטעה, יחזור למקום שטעה.

ב,ד האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפילה.

ב,ה חתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון ועד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה. מעשה ברבן גמליאל שנשא, וקרא בלילה הראשון שנשא. אמרו לו, לא לימדתנו שחתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון. אמר להם, איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמיים אפילו שעה אחת.

ב,ו רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו, לא לימדתנו שאביל אסור מלרחוץ. אמר להם, איני כשאר כל אדם, אסטניס אני.

ב,ז וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין. אמרו לו, לא לימדתנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים. אמר להם, אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה.

ב,ח חתן--אם רצה לקרות את שמע בלילה הראשון, קורא. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול.

 
האות: ו   מסכת: פיאה   פרק: ב  
ב,א ואלו מפסיקין לפיאה--הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר. הקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, אינו מפסיק, אלא אם כן חרש.

ב,ב אמת המים שאינה יכולה להיקצר כאחת--רבי יהודה אומר, מפסקת. "וכול ההרים, אשר במעדר ייעדרון" (ישעיהו ז,כה)--אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, הוא נותן פיאה לכל.

ב,ג הכול מפסיק לזרעים, ואינו מפסיק לאילן אלא גדר; ואם היה שיער כותש--אינו מפסיק, אלא נותן פיאה לכול.

ב,ד ולחרובין, כל הרואין זה את זה. אמר רבן גמליאל, נוהגין היו בית אבא, שהיו נותנין פיאה אחת לזיתים שהיו להם בכל הרוח, ולחרובין כל הרואין זה את זה; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משמו, אף לחרובין שהיו להם בכל העיר.

ב,ה הזורע את שדהו מין אחד--אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות, נותן פיאה אחת; זרעה שני מינים--אף על פי שהוא עושה גורן אחת, נותן שתי פיאות. הזורע את שדהו שני מיני חיטים--אם עשאן גורן אחת, נותן פיאה אחת; שתי גרנות, נותן שתי פיאות.

ב,ו מעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל, ועלו ללשכת הגזית ושאלו. ואמר נחום הלבלר, מקובל אני מרבי מיאשא, שקיבל מאבא, שקיבל מן הזוגות, שקיבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיניי, הזורע את שדהו שני מיני חיטים--אם עשאן גורן אחת, נותן פיאה אחת; שתי גרנות, נותן שתי פיאות.

ב,ז שדה שקצרוה גויים, קצרוה לסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה--פטורה. קצר חצייה וקצרו הלסטים חצייה--פטורה, שחובת קציר בקמה.

ב,ח קצרו לסטים חצייה וקצר חצייה, נותן פיאה למה שקצר. קצר חצייה ומכר חצייה, הלוקח נותן פיאה לכול. קצר חצייה והקדיש חצייה--הפודה מיד הגזבר, הוא נותן פיאה לכל.

 
האות: ז   מסכת: עוקצים   פרק: ב  
ב,א זיתים שכבשן בטרפיהן--טהורין, לפי שלא כבשן אלא למראה. כשות של קשות, והנץ שלה--טהור; רבי יהודה אומר, כל זמן שהיא לפני התגר, טמאה.

ב,ב כל הגלעינין--מיטמאות ומטמאות, ולא מצטרפות. גלעינה של רוטב--אף על פי יוצאה, מצטרפת; ושל יבשה, אינה מצטרפת. לפיכך, חותל של יבשה, מצטרף; ושל רוטב, אינו מצטרף. גלעינה שמקצתה יוצא--שכנגד האוכל, מצטרף. עצם שיש עליו בשר--שכנגד האוכל, מצטרף. היה עליו מצד אחד--רבי ישמעאל אומר, רואין אותו כאילו מקיפו כטבעת; וחכמים אומרין, שכנגד האוכל--מצטרף, כגון הסיאה והאיזוב והקורנית.

ב,ג הרימון והאבטיח שנימוק מקצתו, אינו מצטרף; שלם מכאן ומכאן, ונימוק מן האמצע--אינו מצטרף. הפטמה של רימון, מצטרפת; והנץ שלו, אינו מצטרף. רבי אלעזר אומר, אף המסרק טהור.

ב,ד כל הקליפים--מיטמאות ומטמאות, ומצטרפות. רבי יהודה אומר, שלושה קליפין בבצל: הפנימית--בין שלמה ובין קדודה, מצטרפת; והאמצעית--שלמה מצטרפת, וקדודה אינה מצטרפת; החיצונה--בין כך ובין כך, טהורה.

ב,ה המחתך לבשל--אף על פי שלא מירק, אינו חיבור. לכבוש, ולשלוק, ולהניח על השולחן--חיבור; התחיל לפרק--אוכל שהתחיל בו, אינו חיבור.

ב,ו האגוזים שאמנן, והבצלים שחמרן--הרי אלו חיבור; התחיל לפרק באגוזים, ולפקל בבצלים--אינו חיבור. האגוזים והשקדים--חיבור, עד שירסס.

ב,ז [ו] ביצה מגולגלת, משיגום; ושלוקה, עד שירסס. עצם שיש בו מוח--חיבור, עד שירסס. הרימון שפרדו--חיבור, עד שיקיש עליו בקנה. כיוצא בו: שלל הכובסים, והבגד שהוא תפור בכלאיים--חיבור, עד שיתחיל להתיר.

ב,ח [ז] עלי ירקות--ירוקים, מצטרפין; ולבנים, אין מצטרפין. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, הלבנים מצטרפין באכרוב, מפני שהן אוכל; ובחזרים, מפני שהן משמרין את האוכל.

ב,ט [ח] עלי בצלים ובני בצלים--אם יש בהן ריר, משתערין בכמות שהן; אם יש בהן חלל, ממעך את חללה. פת סופגנייות, משתערת בכמות שהיא; ואם יש בה חלל, ממעך את חללה. בשר העגל שנתפח, ובשר זקנה שנתמעט--משתערין בכמות שהן.

ב,י [ט] קישות שנטעה בעציץ, והגדילה, ויצאה חוץ לעציץ--טהורה. אמר רבי שמעון, מה טיבה ליטהר--אלא הטמא בטומאתו, והטהור ייאכל.

ב,יא [י] כלי גללים וכלי אדמה שהשורשים יכולים לצאת בהן, אינן מכשירין את הזרעים. עציץ שהוא נקוב, אינו מכשיר את הזרעים; ושאינו נקוב, מכשיר את הזרעים. כמה הוא שיעורו של נקב, כדי שייצא בו שורש קטן. מילאהו עפר עד שפתו, הרי הוא כטבלה שאין לה לזביז.

 
האות: ח   מסכת: יבמות   פרק: א  
א,א חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום, עד סוף העולם: בתו, ובת בתו, ובת בנו, בת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו, אחותו, ואחות אימו, ואחות אשתו, ואשת אחיו מאימו, ואשת אחיו שלא היה בעולמו, וכלתו--הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום, עד סוף העולם. וכולם אם מתו, או מיאנו, או נתגרשו, או שנמצאו איילונייות--צרותיהן מותרות; ואין אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו, שנמצאו איילונייות או שמיאנו.

א,ב כיצד פוטרות צרותיהן: הייתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו, ולו אישה אחרת, ומת--כשם שבתו פטורה, כך צרתה פטורה. הלכה צרת בתו, ונישאת לאחיו השני, ולו אישה אחרת, ומת--כשם שצרת בתו פטורה, כך צרת צרתה פטורה, אפילו הן מאה. כיצד אם מתו הן, צרותיהן מותרות: הייתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו, ולו אישה אחרת, מתה בתו, או נתגרשה, ואחר כך מת אחיו--צרתה מותרת. וכל היכולה למאן, ולא מיאנה--צרתה חולצת, ולא מתייבמת.

א,ג שש עריות חמורות מאלו--מפני שהן נשואות לאחרים, צרותיהן מותרות: אימו, ואשת אביו, ואחות אביו, ואחותו מאביו, ואשת אחיו מאביו, ואשת אחי אביו.

א,ד בית שמאי מתירין את הצרות לאחין, ובית הלל אוסרין. חלצו--בית שמאי פוסלין מן הכהונה, ובית הלל מכשירין; נתייבמו--בית שמאי מכשירין, ובית הלל פוסלין. אף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין, אלו אוסרין ואלו מתירין--לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. וכל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גב אלו.

 
האות: ט   מסכת: כלים   פרק: יב  
יב,א טבעת אדם, טמאה; טבעת בהמה, והכלים, ושאר כל הטבעות--טהורות. קורת החיצים, טמאה; ושל אסירים, טהורה. הקולר, טמא. שלשלת שיש בה בית נעילה, טמאה; העשויה לכפיתה, טהורה. שלשלת של סיטונות, טמאה; של בעלי בתים, טהורה. אמר רבי יוסי, אימתיי, בזמן שהוא מפתח אחד; אבל אם היו שניים, או שקשר חילזון בראשה--טמאה.

יב,ב קנה מאזניים של סרוקות--טמא, מפני אונקיות; ושל בעלי בתים--אם יש בו אונקיות, טמא. אונקלי של כתפים, טהורה; ושל רוכלים, טמאה. רבי יהודה אומר, של רוכלים--שלפניו, טמאה; ושל אחריו, טהורה. אונקלי של דרגש, טמאה; ושל נקליטין, טהורה. של שידה, טמאה; ושל אקון, טהורה. של שולחן, טמאה; של מנורת העץ, טהורה. זה הכלל--המחובר לטמא, טמא; והמחובר לטהור, טהור; וכולן--אחת אחת בפני עצמן, טהורות.

יב,ג כסוי טני של מתכת של בעלי בתים--רבן גמליאל מטמא, וחכמים מטהרין; של רופאים, טמא. הדלת שבמגדל--של בעלי בתים, טהורה; ושל רופאים, טמאה. הייתיכים, טמאין; והפרכים, טהורין. עקרב בית הבד, טמאה. ואונקלי שבכתלים, טהורה.

יב,ד מסמר הגרע, טמא. של אבן השעות, טהור; רבי צדוק מטמא. מסמר הגרדי, טמא. וארון של גרוסות--רבי צדוק מטמא, וחכמים מטהרין. הייתה עגלה שלו של מתכת, טמאה.

יב,ה מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בו, טמא; והעשוי לשמירה, טהור. מסמר שהתקינו להיות פותח בו את החבית, רבי עקיבה מטמא; וחכמים מטהרין, עד שיצרפנו. מסמר של שולחני, טהור; ורבי צדוק מטמא. שלושה דברים רבי צדוק מטמא, וחכמים מטהרין: מסמר השולחני, וארון של גרוסות, ומסמר של אבן השעות--רבי צדוק מטמא, וחכמים מטהרין.

יב,ו ארבעה דברים רבן גמליאל מטמא, וחכמים מטהרין: כסוי טני של מתכת של בעלי בתים, ותלוי המגרדות, וגולמי כלי מתכות, וטבלה שנחלקה לשניים. ומודים חכמים לרבן גמליאל בטבלה שנחלקה לשניים, אחד גדול ואחד קטן--שהגדול טמא, והקטן טהור.

יב,ז דינר שנפסל, והתקינו לתלותו בצוואר קטנה--טמא; סלע שנפסלה, והתקינה להיות שוקל בה--טמאה. עד כמה תיפסל, ויהא רשאי לקיימה--עד שני דינרין; פחות מכן, יקוץ.

יב,ח האולר, והקולמוס, והמטוטלות, והמשקלות, והכידים, והכן, והכנה--טמאין. כל גולמי כלי עץ--טמאין, חוץ משל אשכרוע; רבי יהודה אומר, אף גרופייות של זית, טהורה--עד שתישלק.

 
האות: י   מסכת: שבת   פרק: א  
א,א יציאות השבת--שתיים שהן ארבע בפנים, ושתיים שהן ארבע בחוץ. כיצד: העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים--פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא--העני חייב, ובעל הבית פטור; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס--בעל הבית חייב, והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא--שניהם פטורין; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס--שניהם פטורין.

א,ב לא יישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, עד שיתפלל; ולא ייכנס לא למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדון. ואם התחילו, אין מפסיקין; מפסיקין לקרית שמע, ואין מפסיקין לתפילה.

א,ג לא ייצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא; ולא הלבלר בקולמוסו. ולא יפלה את כליו ולא יקרא, לאור הנר. באמת, החזן רואה מהיכן התינוקות קורין; אבל הוא לא יקרא. כיוצא בו, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה. [ד] אלו מהלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל; שמונה עשר דבר גזרו, בו ביום.

א,ד [ה] בית שמאי אומרין, אין שורין דיו סמנין וכרשינין, אלא כדי שיישורו מבעוד יום; ובית הלל מתירין.

א,ה [ו] בית שמאי אומרין, אין נותנין אונין של פשתן בתוך התנור, אלא כדי שיהבילו, ולא את הצמר ליורה, אלא כדי שיקלוט את העין; ובית הלל מתירין.

א,ו בית שמאי אומרין, אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום; ובית הלל מתירין.

א,ז בית שמאי אומרין, אין מוכרין לנוכרי ולא טוענין עימו ולא מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב; ובית הלל מתירין.

א,ח בית שמאי אומרין, אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נוכרי, אלא כדי שייעשו מבעוד יום; ובכולן בית הלל מתירין עם השמש.

א,ט אמר רבן שמעון בן גמליאל, נוהגין היו בית אבא שנותנין כלי לבן שלהם לכובס נוכרי, שלושת ימים קודם לשבת. ושווין אלו ואלו, שטוענין בקורת בית הבד, ובעיגולי הגת.

א,י אין צולין בשר ובצל וביצה, אלא כדי שייצולו. אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי הגחלים, אלא כדי שיקרמו פניה; רבי אליעזר אומר, כדי שיקרום התחתון שלה.

א,יא משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה. ומחיזין את האור במדורת בית המוקד; ובגבולין, כדי שייצת האור ברובן. רבי יהודה אומר, אף בפחמין כל שהוא.

 
האות: כ   מסכת: סוטה   פרק: ה  
ה,א כשם שהמים בודקין אותה, כך היו בודקין אותו--שנאמר "ובאו" (במדבר ה,כב), "ובאו" (במדבר ה,כז). כשם שהיא אסורה לבעל, כך היא אסורה לבועל--שנאמר "נטמאה" (שם), "נטמאה" (במדבר ה,כט), דברי רבי עקיבה. אמר רבי יהושוע, כך היה דורש זכריה בן הקצב. רבי אומר, שני פעמים האמורים בפרשה "נטמאה" "נטמאה"--אחד לבעל, ואחד לבועל.

ה,ב בו ביום דרש רבי עקיבה, "וכל כלי חרש--אשר ייפול מהם, אל תוכו: כול אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא,לג)--אינו אומר טמא אלא "יטמא", לטמא את אחרים; לימד על הכיכר השני, שיטמא את השלישי. אמר רבי יהושוע, מי יגלה עפר מעיניך, רבן יוחנן בן זכאי--שהיית אומר, עתיד דור האחרון לטהר את הכיכר השלישי, שאין לו מן התורה; והרי עקיבה תלמידך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר "כול אשר בתוכו יטמא".

ה,ג בו ביום דרש רבי עקיבה "ומדותם מחוץ לעיר, את פאת קדמה אלפיים באמה . . ." (במדבר לה,ה), ומקרא אחר אומר "מקיר העיר וחוצה, אלף אמה סביב" (במדבר לה,ד)--אי אפשר לומר אלף אמה, שכבר נאמר "אלפיים אמה", ואי אפשר לומר אלפיים אמה, שכבר נאמר "אלף אמה סביב"; ולמה נאמר "אלף אמה" ולמה נאמר "אלפיים אמה"--אלא אלף אמה מגרש, ואלפיים אמה תחום השבת. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, אלף אמה מגרש, ואלפיים אמה שדות וכרמים.

ה,ד בו ביום דרש רבי עקיבה, "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת, לה', ויאמרו, לאמור" (שמות טו,א), אלא שאין תלמוד לומר "לאמור", ולמה נאמר "לאמור"--אלא שהיו ישראל עונים אחריו של משה על כל דבר ודבר, כקורים את ההלל "אשירה לה' כי גאה גאה" (שם): לכך נאמר "לאמור". רבי נחמיה אומר, כקורים את שמע היו קורים, לא כקורים את ההלל.

ה,ה בו ביום דרש רבי יהושוע בן הורקנוס, שלא עבד איוב את המקום אלא מאהבה--שנאמר "הן יקטלני, לו אייחל" (איוב יג,טו). עדיין הדבר שקול--לו אני מצפה, או איני מצפה לו: תלמוד לומר "עד אגווע--לא אסיר תומתי, ממני" (איוב כז,ה), ללמד שמאהבה עשה. אמר רבי יהושוע, מי יגלה עפר מעיניך, רבן יוחנן בן זכאי--שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר "ירא אלוהים" (איוב א,א; איוב א,ח; איוב ב,ג); והרי יהושוע תלמיד תלמידך לימד, שמאהבה עשה.

 
האות: ל   מסכת: עבודה זרה   פרק: א  
א,א לפני אידיהן של גויים שלושה ימים, אסור מלשאת ומלתת עימהן, ומלהשאילן ומלשאול מהן, מלהלוותן ומללוות מהן, מלפורען ומלפרוע מהן. רבי יהודה אומר, נפרעין מהן, מפני שהוא מצר. אמרו לו, אף על פי שהוא מצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן.

א,ב רבי ישמעאל אומר, שלושה לפניהן ושלושה לאחריהן, אסור. וחכמים אומרין, לפני אידיהן, אסור; ולאחר אידיהן, מותר.

א,ג ואלו אידיהן של גויים--קלנדיס, וסטרנליה, וקראטיסס, ויום גניסיה של מלכים, ויום הלידה, ויום המיתה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, כל מיתה שיש בה שריפה, יש בה עבודה זרה; ושאין בה שריפה, אין בה עבודה זרה. יום תגלחת זקנו ובלוריתו, יום שעלה בו מן הים, ויום שיצא בו מבית האסורים--אינו אסור אלא אותו היום, ואותו האיש.

א,ד עיר שיש בה עבודה זרה, חוצה לה מותר; היה חוצה לה עבודה זרה, תוכה מותר. מהו לילך לשם--בזמן שהדרך מיוחדת לאותו המקום, אסור; ואם יכול לילך בה ממקום אחר, מותר. עיר שיש בה עבודה זרה, והיו בה חנייות מעוטרות ושאינן מעוטרות--זה היה מעשה בבית שאן; ואמרו חכמים, המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות.

א,ה אלו דברים אסורין למכור לגויים--אצטרובלין, ובנות שוח בפטוטרותיהן, ולבונה, ותרנגול לבן. רבי יהודה אומר, מוכר הוא לו תרנגול לבן, בין התרנגולין; בזמן שהוא בפני עצמו, קוטע את אצבעו ומוכרו, שאין מקריבין חסר לעבודה זרה. ושאר כל הדברים--סתמן מותר, ופירושן אסור. רבי מאיר אומר, אף דקל טב וחצב ונקליבס, אסור למכור לגויים.

א,ו מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים, מוכרין; מקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרין. ואל ישנה אדם, מפני המחלקות. ובכל מקום, אין מוכרין להן בהמה גסה, עגלים וסייחים, שלמים ושבורין. רבי יהודה מתיר בשבורה. בן בתירה מתיר בסוס.

א,ז אין מוכרין להן דובין ואריות, ולא כל דבר שיש בו ניזקה לרבים. אין בונין עימהן בסילקי, וגרדון, אסטדיא, ובימה. אבל בונין עימהן דימוסיות ומרחצאות; הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה, אסור לבנותה.

א,ח אין מוכרין להן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משייקצץ; רבי יהודה אומר, מוכר הוא לו, על מנת לקוץ. ואין משכירין להם בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות; ובסוריה משכירין בתים, אבל לא שדות. ובחוצה לארץ, מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, אף בארץ משכירין להם בתים, ובסוריה מוכרין בתים ומשכירין שדות; ובחוצה לארץ, מוכרין אלו ואלו.

א,ט אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו--מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה, שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז,כו). ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהיא נקראת על שמו.

 
האות: מ   מסכת: ברכות   פרק: א  
א,א מאימתיי קורין את שמע בערבין: משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרין, עד חצות. רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר.

א,ב מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע. אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר, מותרין אתם לקרות.

א,ג ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר; כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

א,ד אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות--אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

א,ה [ב] מאימתיי קורין את שמע בשחרים: משיכיר בין תכלת ללבן; רבי אליעזר אומר, בין תכלת לכרתן. עד הנץ החמה; רבי יהושוע אומר, עד שלוש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות. הקורא מכאן ואילך, לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה.

א,ו [ג] בית שמאי אומרין, בערב כל אדם יטו ויקרו, ובבוקר יעמודו, שנאמר "בשוכבך ובקומך" (דברים ו,ז; דברים יא,יט). בית הלל אומרין, כל אדם קורין כדרכן, שנאמר "ובלכתך בדרך" (שם). אם כן, למה נאמר "בשוכבך ובקומך"--אלא בשעה שדרך בני אדם שוכבין, ובשעה שדרך בני אדם עומדין.

א,ז אמר רבי טרפון, אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטין. אמרו לו, כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.

א,ח [ד] בשחר מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה; ובערב מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר; לקצר, אינו רשאי להאריך. לחתום, אינו רשאי שלא לחתום; ושלא לחתום, אינו רשאי לחתום.

א,ט [ה] מזכירין יציאת מצריים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות, עד שדרשה בן זומא: שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג)--"ימי חייך", הימים; "כול ימי חייך", הלילות. וחכמים אומרים, "ימי חייך", העולם הזה; "כול ימי חייך", להביא את ימות המשיח.

 
האות: נ   מסכת: סנהדרין   פרק: ו  
ו,א נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו; ובית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר "הוצא את המקלל, אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד,יד). אחד עומד על פתח בית דין, והסודרין בידו, והסוס רחוק הימנו, כדי שיהא רואהו. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--הלה מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו. אפילו אמר יש לי ללמד לעצמי זכות--מחזירין אותו, אפילו ארבעה וחמישה פעמים: ובלבד, שיהא ממש בדבריו. אם מצאו לו זכות, פטרוהו; ואם לאו, יוצא להיסקל. והכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן איש פלוני יוצא להיסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו; כל מי שהוא יודע לו זכות, יבוא וילמד.

ו,ב רחוק מבית הסקילה עשר אמות, אומרין לו התוודה--שכן דרך כל המומתים מתוודים: שכל המתוודה, יש לו חלק לעולם הבא; שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושוע "בני שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל . . . ויען עכן . . . ויאמר: אומנה . . ." (יהושוע ז,יט-כ). ומניין שכיפר לו וידוייו, שנאמר "ויאמר יהושוע מה עכרתנו, יעכורך ה' ביום הזה" (יהושוע ז,כה)--היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעתיד לבוא. אם אינו יודע להתוודות, אומרין לו, אמור תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי. רבי יהודה אומר, אם יודע שהוא מזומם--יאמר תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, חוץ מהעוון הזה; אמרו לו, אם כן, יהו כל אדם אומרין כן, כדי לנקות את עצמן.

ו,ג רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, היו מפשיטין אותו בגדיו. האיש, מכסין אותו מלפניו; והאישה, מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרין, האיש נסקל ערום, ואין האישה נסקלת ערומה.

ו,ד בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו על מותניו, ונהפך על ליבו. אם מת בה, יצא; ואם לאו--העד השני נוטל את האבן, ונותנה על ליבו. אם מת בה, יצא; ואם לאו--רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה, להמיתו, ויד כל העם, באחרונה" (דברים יז,ז).

ו,ה כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. האיש, תולין אותו פניו כלפי העם; והאישה, פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, האיש נתלה, ואין האישה נתלית. אמר להם רבי אליעזר, מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון; אמרו לו, שמונים אישה תלה, ואין דנין שניים ביום אחד.

ו,ו כיצד תולין אותו: היו משקעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה; ומקיף שתי ידיו זו לזו, ותולה אותו. רבי יוסי אומר, קורה מטה על הכותל, ותולה בה כדרך שהטבחים תולין. ומתירין אותו מיד; ואם לן--עוברין עליו בלא תעשה, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא,כג). כלומר, מפני מה זה תלוי--מפני שקילל את השם; ונמצא שם שמיים מתחלל.

ו,ז [ה] אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת--קל אני מראשי, קל אני מזרועי. אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן של רשעים, קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך. ולא זו בלבד, אלא כל המלין את מתו, עובר עליו בלא תעשה; הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין, אינו עובר עליו. ולא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם, אלא שתי קבורות היו מתקנין לבית דין--אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקין.

ו,ח [ו] נתאכל הבשר--היו מלקטין את העצמות, וקוברים אותם במקום. והקרובים באים ושואלים את שלום העדים, ואת שלום הדיינין--כלומר שאין בליבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלים; אלא אוננים, שאין אנינה אלא בלב.

 
האות: ס   מסכת: כלים   פרק: כו  
כו,א סנדל עמקי, וכיס של שנצות, רבי יהודה אומר אף קפיפה מצרית, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף סנדל הלדיקי כיוצא בהן--הרי אלו מיטמאין ומיטהרין שלא באומן. אמר רבי יוסי, והלוא כל הכלים מיטמאין ומיטהרין שלא באומן; אבל אלו--אף על פי מותרין--טמאין, שההדיוט יכול להחזירן. לא אמרו אלא בקפיפה מצרית, שאף האומן אינו יכול להחזירה.

כו,ב כיס של שנצות שניטלו שנציו, טמא; נפשט, טהור. טלה עליו את המטלת מלמטן, טמא. כיס בתוך כיס שנטמא אחד מהן במשקה, לא נטמא חברו. צרור המרגלית, טמא. צרור המעות--רבי אליעזר מטמא, וחכמים מטהרין.

כו,ג כף לוקטי קוצים, טהורה; והזון והבוכרייר, טמאין. השרוולים, טמאין; והפרקלימין, טהורין. וכל בית הצביעות, טהורות--חוץ משל קייצים, מפני שמקבלת את האוג; נקרעה--אם אינה מקבלת את רוב האוג, טהורה.

כו,ד סנדל שנפסקה אחת מאוזניו, ותיקנה--טמא מדרס; נפסקה שנייה, ותיקנה--טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס. לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שנייה, נפסק עקבו, ניטל חוטמו, או שנחלק לשניים--טהור. סוליים שנפסק מכל מקום, טהור. מנעל שנפחת--אם אינו מקבל את רוב הרגל, טהור. מנעל שעל האימום--רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.

כו,ה כל חמתות צרורות--טהורות, חוץ משל ערביים. רבי מאיר אומר, צרור שעה, טהורות; צרור עולם, טמאות. רבי יוסי אומר, כל חמתות צרורות, טהורות.

כו,ו [ה] אלו עורות טמאין מדרס: עור שחישב עליו לשטיח, עור סקורטיה, עור קטבוליה, עור החמור, עור החמר, עור הכתן, עור הכתף, עור הרופא, עור העריסה, ועור הלב של קטן, עור הכר, ועור הכסת--מדרס. עור הסרוק, ועור הסורק--רבי אליעזר אומר, מדרס; וחכמים אומרין, טמא מת.

כו,ז [ו] עב כסות, ותכריך כסות--מדרס. עב ארגמן, ותכריך ארגמן--בית שמאי אומרין, מדרס; ובית הלל אומרין, טמא מת. עור שעשאו חיפוי לכלים, טהור. ולמשקלות, טמא; רבי יוסי מטהר, משום אביו.

כו,ח [ז] כל מקום שאין חסרון מלאכה, המחשבה מטמאתן; וכל מקום שיש חסרון מלאכה--אין המחשבה מטמאתן, אלא העוצבה.

כו,ט [ח] עורות בעל הבית, המחשבה מטמאתן; של עבדן, אין המחשבה מטמאתן. של גנב, המחשבה מטמאתן; של גזלן, אין המחשבה מטמאתן. רבי שמעון אומר, חילוף הדברים: של גזלן, המחשבה מטמאתן; ושל גנב--אין המחשבה מטמאתן, מפני שלא נתייאשו הבעלים.

כו,י [ט] עור שהוא טמא מדרס, וחישב עליו לרצועות ולסנדלין--כיון שנתן בו את האוזמיל, טהר, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרין, עד שימעטנו פחות מחמישה טפחים. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, אף העושה מטפחת מן העור, טמאה; ומן הכסתות, טהורה.

 
האות: ע   מסכת: בכורות   פרק: ד  
ד,א עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור: בבהמה דקה, שלושים יום; ובגסה, חמישים יום. רבי יוסי אומר, בדקה, שלושה חודשים. אמר לו כוהן בתוך זמן זה, תנהו לי--הרי זה לא ייתנו לו; ואם היה בעל מום, ואמר לו תן לי שאוכלנו--מותר. ובשעת המקדש--אם היה תמים, ואמר לו תן לי שאקריבנו--מותר. הבכור נאכל שנה בשנה, בין תמים בין בעל מום--שנאמר "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו,כ).

ד,ב נולד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; לאחר שנתו, אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום.

ד,ג השוחט את הבכור, ומראה את מומו--רבי יהודה מתיר; רבי מאיר אומר, הואיל ונשחט שלא על פי מומחה, אסור.

ד,ד מי שאינו מומחה, וראה את הבכור, ונשחט על פיו--הרי זה ייקבר, וישלם מביתו. דן את הדין--זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טמא את הטהור טהר את הטמא--מה שעשה עשוי, וישלם מביתו; ואם היה מומחה בית דין, פטור מלשלם. מעשה בפרה שניטלה האום שלה, והאכילה רבי טרפון לכלבים; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו. אמר תודרוס הרופא, אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריה, עד שחותכין את האום שלה, בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון, הלכה לה חמורך, טרפון. אמר לו רבי עקיבה, רבי טרפון, פטור אתה, שמומחה של בית דין אתה, שכל המומחה בבית דין פטור מלשלם.

ד,ה הנוטל שכרו להיות רואה בכורות--אין שוחטין על פיו, אלא אם כן היה מומחה כאילה ביבנה: שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות בבהמה דקה, ושישה בגסה--בין תמים, בין בעל מום.

ד,ו הנוטל שכרו לדון, דיניו בטילים; להעיד, עדותו בטילה. להזות ולקדש--מימיו מי מערה, ואפרו אפר מקלה. אם היה כוהן--מטמאהו מתרומתו, מאכילו ומשקהו וסכו; ואם היה זקן--מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל.

ד,ז החשוד על הבכורות--אין לוקחין ממנו בשר צבאים, ולא עורות שאינן עבודין. רבי אליעזר אומר, לוקחין ממנו עורות של נקבה; ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי, אבל לוקחין ממנו טווי ואריג.

ד,ח החשוד על השביעית--אין לוקחין ממנו פשתן, אפילו סרוק; אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים.

ד,ט החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין--אין לוקחין ממנו, אפילו מים ומלח, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, כל מי שיש בו זיקת תרומה ומעשרות, אין לוקחין ממנו.

ד,י החשוד על השביעית, אינו חשוד על המעשרות; החשוד על המעשרות, אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה, חשוד על הטהרות; ויש שהוא חשוד על הטהרות, ואינו חשוד לא על זה ולא על זה. זה הכלל--החשוד על דבר, לא דנו ולא מעידו.

 
האות: פ   מסכת: חלה   פרק: ב  
ב,א פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה ובמעשרות. יצאו מכאן לשם--רבי אליעזר מחייב, ורבי עקיבה פוטר.

ב,ב עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ, חייב במעשרות ובשביעית; אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שהספינה גוששת. עיסה שנילושה במי פירות--חייבת בחלה, ונאכלת בידיים מסואבות.

ב,ג האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה; אבל לא האיש. מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה--יעשנה קביים, ואל יעשנה בטומאה. רבי עקיבה אומר, יעשנה בטומאה, ואל יעשנה קביים: שכשם שהוא קורא לטהורה, כך הוא קורא לטמאה--לזו קורא חלה לשם, ולזו קורא חלה לשם; אבל קביים, אין בהן חלק לשם.

ב,ד העושה עיסתו קביים, ונגעו זה בזה--פטורין מן החלה, עד שיישוכו. רבי אליעזר אומר, אף הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה.

ב,ה המפריש חלתו קמח--אינה חלה, וגזל ביד כוהן. העיסה עצמה, חייבת בחלה; והקמח--אם יש בו כשיעור--חייב בחלה, ואסורה לזרים, דברי רבי יהושוע. אמרו לו, מעשה וקפשה זקן זר; אמר להם, אף הוא קילקל לעצמו, ותיקן לאחרים.

ב,ו חמשת רבעים קמח, חייבין בחלה. הן ושאורן ומורסנן חמשת רבעים, חייבין. ניטל מורסנן מתוכן, וחזר לתוכן--הרי אלו פטורין.

ב,ז שיעור חלה, אחד מעשרים וארבעה. העושה עיסה לעצמו, ועיסה למשתה בנו--אחד מעשרים וארבעה; נחתום שהוא עושה למכור בשוק, וכן האישה שהיא עושה למכור בשוק--אחד מארבעים ושמונה. נטמאה עיסתה שוגגת או אנוסה, אחד מארבעים ושמונה; נטמאת מזידה--אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהא חוטא נשכר.

ב,ח רבי אליעזר אומר, ניטלת מן הטהור על הטמא; כיצד: עיסה טהורה, ועיסה טמאה--נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן לתוך פחות מכביצה באמצע, כדי שייטול מן המוקף. וחכמים אוסרין.

 
האות: צ   מסכת: פרה   פרק: ט  
ט,א צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהן--רבי אליעזר אומר, יזה שתי הזאות; וחכמים פוסלין. ירד לתוכה טל--רבי אליעזר אומר, יניחנה בחמה, והטל עולה; וחכמים פוסלין. נפל לתוכה משקין, ומי פירות--יערה, וצריך לנגב; דיו, קומוס, וקלקנתוס, וכל דבר שהוא רושם--יערה, ואינו צריך לנגב.

ט,ב נפל לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו, או שנשתנו מראיהן--פסולין; חפושית--בין כך ובין כך--פוסלת, מפני שהיא כשפופרת. רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקוב אומרין, הדירה והכינה שבתבואה--כשרין, מפני שאין בהן ליחה.

ט,ג שתת מהן בהמה או חיה, פסולין. כל העופות, פוסלין--חוץ מן היונה, מפני שהיא מוצצת. כל השרצים, אינן פוסלין--חוץ מן החולדה, מפני שהיא מלקה. רבן גמליאל אומר, אף הנחש, מפני שהוא מקיא; רבי אליעזר אומר, אף העכבר.

ט,ד החושב על מי חטאת לשתותן--רבי אליעזר אומר, פסל; רבי יהושוע אומר, כשיטה. אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, במים שאינן מקודשין. אבל במים מקודשין--רבי אליעזר אומר, כשיטה; רבי יהושוע אומר, כשישתה. ואם גירגר, כשר.

ט,ה מי חטאת שנפסלו--לא יגבלם בטיט, שלא יעשם תקלה לאחרים; רבי יהודה אומר, בטלו. פרה ששתת מי חטאת, בשרה טמא מעת לעת; רבי יהודה אומר, בטלו במעיה.

ט,ו מי חטאת, ואפר חטאת--לא יעבירם בנהר ובספינה, ולא ישיטם על פני המים, ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד אחר; אבל עובר הוא במים עד צווארו. עובר הוא הטהור לחטאת, ובידו כלי ריקן הטהור לחטאת, במים שאינן מקודשין.

ט,ז אפר כשר שנתערב באפר מקלה--הולכין אחר הרוב ליטמא, ואין מקדשין בו; רבי אליעזר אומר, מקדשין בכולו.

ט,ח מי חטאת שנפסלו--מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו. נטמאו--מטמאין את הטהור לתרומה בידיו, ובגופו; והטהור לחטאת--בידיו, אבל לא בגופו.

ט,ט אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינן ראויין לקדש--מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו.

 
האות: ק   מסכת: נדרים   פרק: ח  
ח,א קונם יין שאיני טועם היום, אין אסור אלא עד שתחשך. שבת זו--אסור בכל השבת, ושבת לשעבר. חודש זה--אסור בכל החודש, וראש החודש להבא. שנה זו--אסור בכל השנה, וראש השנה לעתיד לבוא. שבוע זה--אסור בכל השבוע, והשביעית לשעבר. אם אמר יום אחד, ושבת אחת, וחודש אחד, ושנה אחת, שבוע אחד--אסור מיום ליום.

ח,ב עד הפסח, אסור עד שיגיע; עד שיהא, אסור עד שייצא. עד פני הפסח, רבי מאיר אומר, אסור עד שיגיע; רבי יוסי אומר, אסור עד שייצא. [ג] עד הקציר, עד הבציר, עד המסיק--אין אסור אלא עד שיגיע. זה הכלל: כל שזמנו קבוע, ואמר עד שיגיע--אסור עד שיגיע; עד שיהא, אסור עד שייצא. וכל שאין זמנו קבוע--בין שאמר עד שיהא, בין שאמר עד שיגיע--אין אסור אלא עד שיגיע.

ח,ג [ד] עד הקיץ, עד שיהא הקיץ--עד שיתחילו העם להכניס כלכלות; עד שיעבור הקיץ, עד שיכפלו המקציעות. עד הקציר--עד שיתחילו העם לקצור קציר חיטים, ולא קציר שעורים. הכול לפי מקום נדרו--אם היה בהר, כהר; אם היה בבקעה, כבקעה. [ה] עד הגשמים, עד שיהיו הגשמים--עד שתרד רביעה שנייה; רבן שמעון בן גמליאל אומר, עד שתגיע זמנה של רביעה. עד שיפסקו גשמים, עד שייצא ניסן כולו, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, עד שיעבור הפסח.

ח,ד קונם יין שאיני טועם השנה, ונתעברה השנה--אסור בה ובעיבורה. עד ראש אדר, עד ראש אדר הראשון. עד סוף אדר, עד סוף אדר השני. רבי יהודה אומר, אמר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח--אינו אסור, אלא עד לילי הפסח, שלא נתכוון זה, אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. [ו] אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא צום--אינו אסור, אלא עד לילי הצום, שלא נתכוון זה, אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. רבי יוסי בנו אומר, אמר קונם שום שאיני טועם עד שתהא שבת--אין אסור, אלא עד לילי שבת, שלא נתכוון זה, אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום.

ח,ה [ז] האומר לחברו קונם שאיני נהנה לך, אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חיטים ושתי חבייות של יין--הרי זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו, כלום אמרת לי אלא מפני כבודי, וזה הוא כבודי. וכן האומר לחברו קונם שאת נהנה לי, אם אין אתה נותן לבני כור אחד של חיטים ושתי חבייות של יין--רבי מאיר אומר, אסור עד שייתן; וחכמים אומרין, אף זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו, הרי אני כאילו נתקבלתי. היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו, אמר קונם שהיא נהנית לי לעולם, וכן המגרש את אשתו, אמר קונם אשתי נהנית לי לעולם--הרי אלו מותרות להנות לו, שלא נתכוון זה אלא לשם אישות. היה מסרב בחברו שיאכל אצלו, אמר קונם לביתך שאיני נכנס, וטיפת צונין שאיני טועם לך--מותר ליכנס לביתו ולשתות צונין, שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתייה.

 
האות: ר   מסכת: אבות   פרק: ב  
ב,א רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם--כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות; והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך--עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין.

ב,ב רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון; וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון. וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עימם לשם שמיים, שזכות אבותן מסייעתן, וצדקתם עומדת לעד. ואתם, מעלה אני עליכם כאילו עשיתם.

ב,ג הוו זהירין ברשות--שאין מקרבין לו לאדם, אלא לצורך עצמן: נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו.

ב,ד הוא היה אומר, עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו; בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.

ב,ה הלל אומר, אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.

ב,ו [ה] הוא היה אומר, אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד. ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד. ולא כל המרבה בסחורה, מחכים. ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

ב,ז [ו] אף הוא ראה גולגולת אחת צפה על פני המים; אמר לה, על דאטיפת אטיפוך, וסוף מטיפייך יטופון.

ב,ח [ז] הוא היה אומר, מרבה בשר מרבה רימה, מרבה נכסים מרבה דאגה; מרבה עבדים מרבה גזל, מרבה שפחות מרבה זימה; מרבה נשים מרבה כשפים. מרבה תורה מרבה חיים, מרבה ישיבה מרבה חכמה. קנה שם טוב, קנה לו לעצמו; קנה דברי תורה, קנה חיי העולם הבא.

ב,ט [ח] רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר, אם עשית תורה הרבה--אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת.

ב,י חמישה תלמידים היו לו, לרבן יוחנן בן זכאי; ואלו הן--רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושוע בן חנניה, ורבי יוסי הכוהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס, בור סיד שאינו מאבד טיפה; יהושוע בן חנניה, אשרי יולדתו; יוסי הכוהן, חסיד; שמעון בן נתנאל, ירא חטא; אלעזר בן ערך, מעיין המתגבר.

ב,יא הוא היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שנייה--מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ואליעזר בן הורקנוס אף עימהם, ואלעזר בן ערך בכף שנייה--מכריע הוא את כולם.

ב,יב [ט] אמר להם, צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר, עין טובה; רבי יהושוע אומר, חבר טוב; רבי יוסי אומר, שכן טוב; רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד; רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. חזר ואמר להם, צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר, עין רעה; רבי יהושוע אומר, חבר רע; רבי יוסי אומר, שכן רע; רבי שמעון אומר, הלווה ואינו משלם--אחד לווה מן האדם כלווה מן המקום ברוך הוא, שנאמר "לווה רשע, ולא ישלם; וצדיק, חונן ונותן" (תהילים לז,כא); רבי אלעזר אומר, לב רע. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

ב,יג [י] הם אמרו שלושה שלושה דברים: רבי אליעזר אומר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר מגחלתן שמא תיכווה--שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש.

ב,יד [יא] רבי יהושוע אומר, עין רעה ויצר הרע ושנאת הברייות, מוציאין את האדם מן העולם.

ב,טו [יב] רבי יוסי אומר, יהי ממון חברך, חביב עליך כשלך; התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך; וכל מעשיך, יהיו לשם שמיים.

ב,טז [יג] רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה; וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע--אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר "כי חנון ורחום, הוא" (יואל ב,יג). ואל תהי רשע, בפני עצמך.

ב,יז [יד] רבי אלעזר אומר, הוי שקד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס; ודע לפני מי אתה עמל, ומי הוא בעל מלאכתך.

ב,יח [טו] רבי טרפון אומר, היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק.

ב,יט [טז] הוא היה אומר, לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל. אבל אם למדת תורה הרבה, נותנין לך שכר הרבה; ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך. ודע, שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא.

 
האות: ש   מסכת: ברכות   פרק: ז  
ז,א שלושה שאכלו כאחת, חייבין לזמן. אכל דמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והשמש שאכל כזית, והכותי--מזמנין עליו; אבל אכל טבל, ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנוכרי--אין מזמנין עליהם.

ז,ב נשים ועבדים וקטנים, אין מזמנין עליהם. עד כמה מזמנין, עד כזית; רבי יהודה אומר, עד כביצה.

ז,ג כיצד מזמנין: בשלושה, אומר נברך; בשלושה והוא, אומר ברוך הוא. בעשרה, אומר נברך לאלוהינו; בעשרה והוא, אומר ברוך הוא. אחד עשרה, ואחד עשר ריבוא. במאה, אומר נברך לה' אלוהינו; במאה והוא, אומר ברוך הוא. באלף, אומר נברך לה' אלוהינו אלוהי ישראל; באלף והוא, אומר ברוך הוא. בריבוא, אומר נברך לה' אלוהינו אלוהי ישראל אלוהי הצבאות; בריבוא והוא, אומר ברוך הוא. כעניין שהוא מברך--כך עונין אחריו, ברוך ה' אלוהינו אלוהי ישראל אלוהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. רבי יוסי הגלילי אומר, לפי רוב הקהל הן מברכין, שנאמר "במקהלות, ברכו אלוהים; ה', ממקור ישראל" (תהילים סח,כז). אמר רבי עקיבה, מה מצינו בבית הכנסת, אחד מרובין ואחד מועטין, אומרין ברכו את ה'. רבי ישמעאל אומר, ברכו את ה' המבורך.

ז,ד שלושה שאכלו כאחד, אינן רשאין ליחלק; וכן ארבעה, וכן חמישה. שישה נחלקין, עד עשרה. ועשרה אין נחלקין, עד שיהו עשרים.

ז,ה שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד--בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין לזימון; ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן, ואלו מזמנין לעצמן. ואין מברכין על היין, עד שייתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, מברכין.

 
האות: ת   מסכת: ברכות   פרק: ד  
ד,א תפילת השחר, עד חצות; רבי יהודה אומר, עד ארבע שעות. תפילת המנחה, עד הערב; רבי יהודה אומר, עד פלג המנחה. תפילת הערב, אין לה קבע. ושל מוספין, כל היום.

ד,ב רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, תפילה קצרה. אמרו לו, מה מקום לתפילה זו. אמר להם, בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי.

ד,ג רבן גמליאל אומר, בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה; רבי יהושוע אומר, ומעין שמונה עשרה. רבי עקיבה אומר, אם שגרה תפילתו בפיו, מתפלל שמונה עשרה; ואם לאו, מעין שמונה עשרה.

ד,ד רבי אליעזר אומר, העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. רבי יהושוע אומר, המהלך במקום סכנה, מתפלל תפילה קצרה ואומר, הושע ה' את עמך את שארית ישראל, כל פרשת העיבור יהיו צורכיהם לפניך; ברוך אתה ה', שומע תפילה.

ד,ה היה רוכב על החמור, יירד; אם אינו יכול לירד, יחזיר את פניו. אם אינו יכול להחזיר את פניו, יכוון את ליבו כנגד בית קודש הקודשים.

ד,ו היה יושב בספינה או בקרון או באסדה, יכוון את ליבו כנגד בית קודש הקודשים.

ד,ז רבי אלעזר בן עזריה אומר, אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר; וחכמים אומרין, בחבר עיר ושלא בחבר עיר. רבי יהודה אומר משמו, כל מקום שיש חבר עיר, היחיד פטור מתפילת המוספין.

 

פרקי משניות באותיות נשמה
האות: נ   מסכת: סנהדרין   פרק: ו  
ו,א נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו; ובית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר "הוצא את המקלל, אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד,יד). אחד עומד על פתח בית דין, והסודרין בידו, והסוס רחוק הימנו, כדי שיהא רואהו. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--הלה מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו. אפילו אמר יש לי ללמד לעצמי זכות--מחזירין אותו, אפילו ארבעה וחמישה פעמים: ובלבד, שיהא ממש בדבריו. אם מצאו לו זכות, פטרוהו; ואם לאו, יוצא להיסקל. והכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן איש פלוני יוצא להיסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו; כל מי שהוא יודע לו זכות, יבוא וילמד.

ו,ב רחוק מבית הסקילה עשר אמות, אומרין לו התוודה--שכן דרך כל המומתים מתוודים: שכל המתוודה, יש לו חלק לעולם הבא; שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושוע "בני שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל . . . ויען עכן . . . ויאמר: אומנה . . ." (יהושוע ז,יט-כ). ומניין שכיפר לו וידוייו, שנאמר "ויאמר יהושוע מה עכרתנו, יעכורך ה' ביום הזה" (יהושוע ז,כה)--היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעתיד לבוא. אם אינו יודע להתוודות, אומרין לו, אמור תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי. רבי יהודה אומר, אם יודע שהוא מזומם--יאמר תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי, חוץ מהעוון הזה; אמרו לו, אם כן, יהו כל אדם אומרין כן, כדי לנקות את עצמן.

ו,ג רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, היו מפשיטין אותו בגדיו. האיש, מכסין אותו מלפניו; והאישה, מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרין, האיש נסקל ערום, ואין האישה נסקלת ערומה.

ו,ד בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו על מותניו, ונהפך על ליבו. אם מת בה, יצא; ואם לאו--העד השני נוטל את האבן, ונותנה על ליבו. אם מת בה, יצא; ואם לאו--רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה, להמיתו, ויד כל העם, באחרונה" (דברים יז,ז).

ו,ה כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. האיש, תולין אותו פניו כלפי העם; והאישה, פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, האיש נתלה, ואין האישה נתלית. אמר להם רבי אליעזר, מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון; אמרו לו, שמונים אישה תלה, ואין דנין שניים ביום אחד.

ו,ו כיצד תולין אותו: היו משקעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה; ומקיף שתי ידיו זו לזו, ותולה אותו. רבי יוסי אומר, קורה מטה על הכותל, ותולה בה כדרך שהטבחים תולין. ומתירין אותו מיד; ואם לן--עוברין עליו בלא תעשה, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא,כג). כלומר, מפני מה זה תלוי--מפני שקילל את השם; ונמצא שם שמיים מתחלל.

ו,ז [ה] אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת--קל אני מראשי, קל אני מזרועי. אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן של רשעים, קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך. ולא זו בלבד, אלא כל המלין את מתו, עובר עליו בלא תעשה; הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין, אינו עובר עליו. ולא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם, אלא שתי קבורות היו מתקנין לבית דין--אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקין.

ו,ח [ו] נתאכל הבשר--היו מלקטין את העצמות, וקוברים אותם במקום. והקרובים באים ושואלים את שלום העדים, ואת שלום הדיינין--כלומר שאין בליבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלים; אלא אוננים, שאין אנינה אלא בלב.

 
האות: ש   מסכת: ברכות   פרק: ז  
ז,א שלושה שאכלו כאחת, חייבין לזמן. אכל דמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והשמש שאכל כזית, והכותי--מזמנין עליו; אבל אכל טבל, ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנוכרי--אין מזמנין עליהם.

ז,ב נשים ועבדים וקטנים, אין מזמנין עליהם. עד כמה מזמנין, עד כזית; רבי יהודה אומר, עד כביצה.

ז,ג כיצד מזמנין: בשלושה, אומר נברך; בשלושה והוא, אומר ברוך הוא. בעשרה, אומר נברך לאלוהינו; בעשרה והוא, אומר ברוך הוא. אחד עשרה, ואחד עשר ריבוא. במאה, אומר נברך לה' אלוהינו; במאה והוא, אומר ברוך הוא. באלף, אומר נברך לה' אלוהינו אלוהי ישראל; באלף והוא, אומר ברוך הוא. בריבוא, אומר נברך לה' אלוהינו אלוהי ישראל אלוהי הצבאות; בריבוא והוא, אומר ברוך הוא. כעניין שהוא מברך--כך עונין אחריו, ברוך ה' אלוהינו אלוהי ישראל אלוהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. רבי יוסי הגלילי אומר, לפי רוב הקהל הן מברכין, שנאמר "במקהלות, ברכו אלוהים; ה', ממקור ישראל" (תהילים סח,כז). אמר רבי עקיבה, מה מצינו בבית הכנסת, אחד מרובין ואחד מועטין, אומרין ברכו את ה'. רבי ישמעאל אומר, ברכו את ה' המבורך.

ז,ד שלושה שאכלו כאחד, אינן רשאין ליחלק; וכן ארבעה, וכן חמישה. שישה נחלקין, עד עשרה. ועשרה אין נחלקין, עד שיהו עשרים.

ז,ה שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד--בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין לזימון; ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן, ואלו מזמנין לעצמן. ואין מברכין על היין, עד שייתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, מברכין.

 
האות: מ   מסכת: ברכות   פרק: א  
א,א מאימתיי קורין את שמע בערבין: משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרין, עד חצות. רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר.

א,ב מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע. אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר, מותרין אתם לקרות.

א,ג ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר; כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

א,ד אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות--אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

א,ה [ב] מאימתיי קורין את שמע בשחרים: משיכיר בין תכלת ללבן; רבי אליעזר אומר, בין תכלת לכרתן. עד הנץ החמה; רבי יהושוע אומר, עד שלוש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות. הקורא מכאן ואילך, לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה.

א,ו [ג] בית שמאי אומרין, בערב כל אדם יטו ויקרו, ובבוקר יעמודו, שנאמר "בשוכבך ובקומך" (דברים ו,ז; דברים יא,יט). בית הלל אומרין, כל אדם קורין כדרכן, שנאמר "ובלכתך בדרך" (שם). אם כן, למה נאמר "בשוכבך ובקומך"--אלא בשעה שדרך בני אדם שוכבין, ובשעה שדרך בני אדם עומדין.

א,ז אמר רבי טרפון, אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטין. אמרו לו, כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.

א,ח [ד] בשחר מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה; ובערב מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר; לקצר, אינו רשאי להאריך. לחתום, אינו רשאי שלא לחתום; ושלא לחתום, אינו רשאי לחתום.

א,ט [ה] מזכירין יציאת מצריים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות, עד שדרשה בן זומא: שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג)--"ימי חייך", הימים; "כול ימי חייך", הלילות. וחכמים אומרים, "ימי חייך", העולם הזה; "כול ימי חייך", להביא את ימות המשיח.

 
האות: ה   מסכת: ברכות   פרק: ב  
ב,א היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא--אם כיוון את ליבו, יצא; ואם לאו, לא יצא. ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

ב,ב אלו הן בין הפרקים--בין ברכה ראשונה לשנייה, ובין שנייה ל"שמע" (דברים ו,ד), ובין "שמע" ל"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג), בין "והיה, אם שמוע" ל"ויאמר" (במדבר טו,לז), בין "ויאמר" לאמת ויציב. רבי יהודה אומר, בין "ויאמר" לאמת ויציב לא יפסיק. אמר רבי יהושוע בן קורחה, למה קדמה "שמע" ל"והיה, אם שמוע"--אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות; "והיה, אם שמוע" ל"ויאמר"--ש"והיה, אם שמוע" נוהג ביום ובלילה, ו"ויאמר" אינו נוהג אלא ביום.

ב,ג הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו, יצא; רבי יוסי אומר, לא יצא. קרא ולא דיקדק באותותיה, רבי יוסי אומר, יצא; רבי יהודה אומר, לא יצא. הקורא למפרע, לא יצא. קרא וטעה, יחזור למקום שטעה.

ב,ד האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפילה.

ב,ה חתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון ועד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה. מעשה ברבן גמליאל שנשא, וקרא בלילה הראשון שנשא. אמרו לו, לא לימדתנו שחתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון. אמר להם, איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמיים אפילו שעה אחת.

ב,ו רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו, לא לימדתנו שאביל אסור מלרחוץ. אמר להם, איני כשאר כל אדם, אסטניס אני.

ב,ז וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין. אמרו לו, לא לימדתנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים. אמר להם, אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה.

ב,ח חתן--אם רצה לקרות את שמע בלילה הראשון, קורא. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול.